גואה חודש ראשון

03.01.2024-3.02.2024

השעה חצות. הגענו לגואה, למתחם דירות של 4 בניינים, מסביב לבריכה, עם שומר בכניסה. השם הרשמי של המקום הוא patnem beach park, אבל כולם קוראים לו טובקי, על שם היזם. זה יהיה הבית שבו נגור בשלושת החודשים הקרובים. אחרי מעבר קשה - שכלל אוטובוס לילה, שתי טיסות והמון שעות המתנה תוך כדי שירון ואני, שנינו חולים, ולי בטיסה האחרונה היה לחץ בראש וכאבי אזניים כל כך חזקים שכשירדתי מהטיסה בקושי הצלחתי לשמוע – הלכנו לישון גמורים.

 בבוקר המחרת, קמנו חולים ומרגישים זוועה. למזלנו לפנינו רק יום אחד עם הילדים כי למחרת הם מתחילים ללמוד בבית ספר בין לאומי שנקרא river house. ניצלנו את היום ללכת ברגל לחוף פאטנם שהוא החוף הקרוב לביתנו החדש. מהר מאד הבנו שאין מדרכות, וצריך ללכת בטור, אחד אחרי השני, בצידי הכביש ולקוות לטוב. לפעמים פגשנו פרות שהולכות גם הן על הכביש.

התיישבנו לארוחת בוקר במסעדה הראשונה שראינו ואח״כ שוטטנו קצת כדי להכיר את האזור שסביבנו. החוף עצמו מאוד יפה, עם רצועת חול גדולה, המון מסעדות, סירות המציעות סיורים וכמובן שוב פרות שמסתובבות חופשי. בכניסה לרחוב של חוף פאטנם יש מכולת של בחור בשם קיסאן שבה אפשר לקנות כמעט הכול. אם לא מוצאים את המוצר על המדף, מבקשים וקיסאן מביא מהמחסן. ליד המכולת יש צ'אי שופ  - מסעדה הודית קטנה, או סוג של מאפיה - שם מוכרים סמוסה קצת חריפה, לחם בננה, פיתות, צ'אי מסאלה וכמה תבשילים הודיים. הרבה ילדים מגיעים לשם לארוחת בוקר, לפני בית הספר, לאכול פיתה עם חביתה. בהמשך אנחנו נקנה שם פיתות טריות כמעט בכל יום.

בבוקר היום הראשון בבית הספר, הגיע נהג טוק טוק בשם לאקש, איתו קבענו כמה חודשים מראש להסיע ולהחזיר את הילדים מבית הספר. לשמחתנו נמצאת פה גם משפחה שאנחנו מכירים מפאי עם ילדים באותם גילאים, וגם הם הולכים לבית הספר. הידיעה שיש לילדים חברים שהם כבר מכירים בבית הספר הקלה על ההסתגלות שלהם. כשחזרו מהיום הראשון הם סיפרו שנהנו וגם הכירו חברים חדשים. שמחנו שהייתה להם חוויה נעימה ושהם ימשיכו ללכת לבית הספר בכיף.

את השבועיים הבאים בילינו ירון ואני בחולי. כשהילדים היו במסגרות בקושי יצאנו מהמיטה ושהם חזרו הביתה הצלחנו לגרור את עצמנו לים, בעיקר למקום בקצה חוף פאטנם, ליד הסלעים, בו נפגשו אחר הצהריים המשפחות הישראליות. לבסוף הבנו שאי אפשר להמשיך ככה וכדאי שנלך לראות רופא. קצת חששנו ללכת לרופא הודי אז בהתייעצות עם קבוצת הוואטסאפ של הקהילה בגואה בחרנו אחד מומלץ. הגענו למרפאה קטנה עם חדר המתנה שבו נמצא ארון תרופות מבולגן שלא ברור איך הרופא מוצא שם משהו ועוד חדרון קטן שבו הוא מקבל מטופלים, ומה שהפריד בין שני החדרים היה וילון. אחרי שהוא בדק כל אחד מאיתנו קיבלנו המון תרופות נגד כאבים, לטיפול באלרגיה ואנטיביוטיקה. קצת חששנו לקחת אותן אבל ניסינו ולשמחתנו הן שיפרו את מצבינו ואחרי כמה ימים התחלנו להרגיש טוב יותר.

 כדי להתנייד בגואה שכרנו קטנוע. בהתחלה מאוד פחדתי לעלות עליו אבל מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה לנסוע ממקום למקום ולא ללכת ברגל, אני חייבת להתגבר על הפחד. כשעליתי בפעם הראשונה על הקטנוע, מאחורי ירון, פחדתי נורא. עצמתי עיניים בנסיעה ואמרתי לעצמי צריך רק לחכות שיעברו ארבע דקות הנסיעה. ככל שנסענו על הקטנוע יותר, התרגלתי, נרגעתי ואפילו התחלתי להנות.

מהר מאוד נכנסנו לשגרה. הילדים הלכו לבית ספר ואנחנו הלכנו שלוש פעמים בשבוע לאימון פונקציונאלי אצל מור, ולפעמים אחרי האימון, התפנקנו בארוחת בוקר ביחד. בגואה יש המון פעילויות, להורים ולילדים. אני פה גם בשביל להתנסות בדברים חדשים, אז הלכתי למעגל אמהות בנושא הורות, לפילוסופיה של המזרח, לסדנא על הנשים המדהימות בתנ"ך. לחלק מהפעילויות התחברתי יותר, לחלקן פחות. הלכתי גם לשיעור  ציור בפחם שהיה מדהים ולמדתי לצייר עין. ירון הלך למעגל אבות כל יום שלישי בבוקר וגם לשיעורי עמידת ידיים. הילדים גם הלכו לחוגים. שלושתם הלכו לטאקוונדו. טל הלך גם לתנועת נוער ומעיין הלכה למורה להוראה מתקנת כדי ללמוד לקרוא. טל היה בחוג של ארבע מפגשים בו הוא למד להכין טיל מאפס. במפגש אחרון הילדים שיגרו את הטילים שלהם בשטח פתוח.

כל יום אחר הצהריים כשהילדים חזרו מבית הספר הלכנו לים, שם התקיימו החוגים, פגשנו חברים ובילינו שם את כל אחר הצהריים. בחוף מסתובבים מקומיים ברגל ומוכרים דברים כמו צמידים, כלי נגינה, צ'אי מסאלה, וחלקם מסתובבים רכובים על אופניים שמחובר אליהם סל גדול ומצלצלים בצפצפה וכך שומעים אותם ויודעים מה אפשר לקנות אצלם, בסל בצבע כחול - פיתות, לחם או קוקונט-דונאטס שזה קצת דומה לסופגניה והילדים מאוד אהבו, בסל בצבע אדום - גלידה בטעם צ'אי מסאלה.

 בכל יום רביעי טל אופק וירון התחילו ללכת לקבוצת ריצה ולמעיין ולי היה זמן איכות ביחד. בימי שישי התארגנו ארוחות ערב במסעדת קובה על חוף הים, מסעדת קייטרינג בה כל אחד יכול לבחור מה הוא רוצה לאכול. כל מי שרוצה מוזמן להגיע, בהרשמה מראש. בהתחלה זה הרגיש לנו קצת המוני מדי כי הגיעו המון משפחות ולקח לנו זמן להתחבר ולהכיר, אבל התמדנו והגענו כל יום שישי ובסוף הכרנו את כולם. גם לילדים זה התאים כי הם פגשו שם המון ילדים שאת חלקם הכירו מבית הספר.

בסופי השבוע היינו עייפים משבוע מלא פעילויות ולא היה לנו יותר מדי כוח לטייל לכן בילינו בחוף ים בפאטנם שקרוב אלינו, ומדי פעם נסענו להכיר חופים קרובים נוספים.