היפוך מסלול בוייטנאם

נחתנו בוייטנאם ב5 לינואר, לאחר חודשיים וחצי באיים של תאילנד. מתוכם, שבועיים עם חברים מישראל באתרי נופש מגניבים. אחרי כל החוייות והאתגרים בתאילנד כולנו כבר רצינו להמשיך ליעד הבא והתרגשנו מהמעבר. בנוסף, הייתה זו תקופה מלווה בקשיים, בעבודה בוימאו הינו באיצומו של תהליך צמצומים, ופלורין כבר כמה שבועות הרגישה כאבי בטן אבל ההתרגשות של החלפת מדינה מלאה אותנו באופטימיות רבה.

נחתנו בדה-נאנג, שמחים וסקרנים, התמקמנו בהוי-אן בהומסטיי נפלא אצל ׳מים טן׳, הממוקם ממש קרוב לשוק לילה ולמרכז העיר. העדפנו הפעם להיות קרובים למרכז התיירותי ולהיות קרובים לבילויים ופעילות, לקחנו הומסטיי (גסטהאוס) קרוב למרכז העניינים וגם יצרנו קשר עם משפחות שאולי יגיעו לאיזור.

השבוע הראשון היה מעולה, טיילנו המון וגילינו את יופיה של וייטנאם. והכל הלך ממש ממש טוב.

בבוקר של עוד יום ממש מצויין בהוי אן, יצאתי לריצה, היא הייתה ארוכה וכיפית וכל כך לא מיהרתי לשום מקום שאפילו את הפודקסטים באוזן שלי שמעתי במהירות הרגילה שלהם. פלורין לקחה את הילדים לסדנת כדרות ואני עבדתי לי בכיף מבית קפה כמה שעות. היום של רובנו נגמר בכך שהילדים נרדמו ופלורין אמרה שהיא סוף סוף מרגישה יותר טוב. כולם הלכו לישון, ואני יצאתי למרפסת לרצף של שיחות ופגישות חברה אל תוך הלילה. עד כאן אופוריה של נוווד דיגיטאלי.

ואז קצת אחרי חצות, פתאום פלורין קוראת לי ומספרת שהיא כבר כשעתיים בכאבים בלתי פוסקים, וזה רק מחמיר והאופציה היחידה שהיא רואה זה לנסוע לבית החולים עכשיו. לילה, הילדים ישנים, אנחנו בבית של משפחה וייטנאמית. טוב, הודעה למיס טן. שתי דקות אחרי, מיס טן מתפרצת לחדר, הודפת אותי בכניסה ישר לפלורין, מסבירה לה שבעלה ייקח אותנו לבית חולים שיש בו מחלקת זרים והיא תשמור על הילדים בלילה. כאן המקום לציין שמיס טן, היא המארחת הנפלאה ביותר שזכינו להכיר, היא הפגינה דאגה אמיתית וכנה לכל ענייניו עוד מהרגע שהגענו. ולאחר שקרה אירוע כזה, היא ובעלה מיד בחרו לקחת חלק פעיל במערכה.

לילה בבית חולים וייטנאמי, חדר מיון ריק יש שלושה אנשי צוות, אף אחד לא יודע אנגלית, מזל שיש את גוגל טרנסלייט ואת בעלה של מיס טן ליידינו. לאחר כחצי שעה של התברברות והבנה שאיש אינו יודע מה אנחנו רוצים מהם, הגיע רופא דר׳ קונג, לבוש בחליפה אבל רואים שהקימו אותו מהמיטה, אחר כך הסתבר שבדיוק סיים לחגוג את יום הולדתו ה40. דר׳ קונג הוא ראש מחלקת זרים והגיע ביומחד מהבית, על מנת לטפל באישה הזרה שאף אחד לא ידע להגיד לו מה יש לה בכלל. הוא היה נחמד מאוד, ומאוד משתף, יחד לאחר כמה בדיקות ומשככי כאבים החלטנו להשאיר אותה לאישפוז ולבצע עוד בדיקות למחרת. חזרתי להומסטיי, השעה הייתה ארבע וחצי בבוקר, אני כבר ידעתי מה המשעות של האישפוז הזה, אבל הייתי רחוק מלהפנים.

בבוקר למחרת, עוד כשאנחנו ממתינים לתוצאות הבדיקות מתברר לי שהרופא הנחמד מאתמול כל כך התרגש לטפל בנו שהוא פרסם את זה בפייסבוק, וכן דיי מהר אחותי שמה לב לפרסום, פייסבוק וידא שיש לה תרגום לפוסט מוייטנאמית ותוך רגע התקשרה לברר למה אנחנו בבית חולים. כפר גלובאלי או מה? ביקשתי להוריד את הפוסט בינתיים לפחות שנרוויח זמן לברר את המצב לפני שכל המשפחה תתרגש ותילחץ טרם הזמן.

לאחר בדיקות ומעורבות הביטוח בישראל, שעשה עבודה מדהימה, יחד עם סוכן הביטוח שלנו (אוריה נסאו). התקבלה החלטה להעביר אותנו להו צ׳י מין סיטי, העיר הגדולה בוייטנאם, לבית חולים מערבי ובעל התמחות ויידע רלוונטי לבעיות מהן פלורין סובלת. ההעברה הייתה חוייה מגניבה לכולנו. תחילה אני והילדים רצנו לקנות מזכרות לשלוח לארץ בחבילה, הוי אן הייתה כל כך מלאה בסחורה מעניינת בדוכנים התיירותיים שהרגשנו חייבים לאגור קצת מזה לעתיד. תוך שעה קנינו כל מה שיכולנו ושלחנו חבילה לישראל. את הקניות מיס טן סידרה לנו בהנחת מקומי באחד ממחסני הסיטונאות בקרבת השוק. הגענו לבית החולים ושם פגשה אותנו משלחת שתלווה אותנו לשדה ולטיסה להו צ׳י מין סיטי. פלורין טסה בביזנס עם רופא מלווה, אני והילדים באותה טיסה בתיירים קיבלנו שירות וי איי פי, אפילו נסענו באמבולנס.

התמקמנו בהוצ׳י מין סיטי, אנחנו בדירה, ופלורין בבית חולים פרטי, מנוהל על ידי רופא ישראלי לשעבר וקיבלה שירות ברמה מעולה. אלו כבר היו כארבעה ימי אישפוז וכדי לתחזק את סיפורי האושר באינסטגראם, יצאנו עם הילדים לקרוע את העיר. הספקנו ללכת לפארק שעשועים המחולק לנושאים שונים, כמו תנינים, פארק מים, פארק פרחים והמון מקדשים. היינו במרכז העיר ותרגלנו חציית כבישים בין גלי אופנויים, ועוד. בין סטורי לסטורי, כל כמה שעות בילינו בבית החולים כדי לברר מה עם עוד בדיקה ועוד בדיקה, מצבה השתפר וקצת התייצב. עד אשר נפלה ההחלטה הסופית שעלינו לחזור לישראל על מנת שפלורין תוכל לעבור ניתוח מתאים, כאשר המצב ייציב ולא בחירום.

סיפרנו להורים ולכל המשפחה, ולכולם הייתה תגובה של שמחה מהולה בעצב. כולם התגעגעו מאוד ועבור הילדים זו הייתה התרגשות שיא. הם אומנם מאוד נהנו בטיול אבל רגש הגעגוע שעם הזמן התחבה יותר ויותר יצא במלוא הדרו, פתאום הכל בישראל היה כל כך נחשק : המשפחה, החברים בכיתה, ברד בצבע כחול (לינק לסיבה). אבל כולנו גם הרגשנו פספוס ענק בכל התוכניות שלא נצליח לממש, תכננו לפגוש משפחות בקו לאנטה, ולטייל עוד בוייטנאם, ולהגיע ליפן ועוד ועוד. וכדי לעודד את עצמינו תרגלנו לא להגיד ,חזרה לישראל, אלא ׳ביקור בישראל׳. זה החזיק יפה והפך לגרסה הרשמית שלנו בכל שיחה על המצב, אנחנו מבקרים בישראל לצורך טיפול רפואי וממשיכים הלאה את המסע המטורף שלנו.

הטיסה חזרה הייתה ארוכה וקלה, אף אחד כבר לא התרגש מטיסות ונסיעות ארוכות, לכל אחד יש את הפעילות שלו כדי להעביר את הזמן. פלורין טסה בביזנס ואני ישבתי לבד על הילדים. 13 שעות בצינור מעופף עברו ברגע, ב19 לינואר נחתנו בישראל והתחלנו פרק חדש במסע המשפחתי שלנו.

ורגע לפני ההמראה מוייטנאם, פלורין שלחה לי הודעה ממושבה בביזנס : ״בוא נקרא למסע הזה הכנה לדבר האמיתי״!