סרי לנקה – אלה

 23.04.2024-30.04.2024

לקראת סוף השהות שלנו בווליגמה קצת נמאס לנו. הדירה בה שהינו הייתה מאוד ישנה והתחושה הייתה שהכל בה מתפרק. לא היו מזגנים בכל החדרים ובעל הדירה היה ממש לא נחמד וכל הזמן ניסה להוציא מאיתנו עוד כסף. למשל, סגרנו איתו על מחיר כולל חשבונות חשמל וכבר ביום הראשון הוא העיר לנו שאנחנו מבזבזים יותר מדי חשמל וביקש שנישן בלי מזגן או שנשלם תוספת. כמובן שלא הסכמנו. כשנגמר לנו הגז, הוא ביקש תשלום על גז חדש כי לא סיכמנו מראש שהוא מחוייב להביא גז . הוויכוחים האלה עם בעל הדירה הפכו להיות יום יומיים והתישו אותנו. בשלב כלשהו רצינו לחפש בית אחר אבל הוא לא היה מוכן להחזיר לנו את הכסף על יתרת השהות אז החלטנו להישאר. בסופו של דבר החלטנו לעזוב יום קודם למתוכנן. 

את הדירה בגסטהאוס באלה הזמנו עוד כשהיינו בגואה בהמלצת חברים. בגלל שהקדמנו ביום, הדירה הייתה תפוסה עי" משפחת קדם, חברים שלנו שהגיעו לשם מווליגמה כמה ימים לפנינו, לכן לקחנו באותו הגסטהאוס שני חדרים אחרים ללילה אחד. כשהגענו הילדים מאוד שמחו לפגוש את החברים שלהם, בני משפחת קדם, למרות שנפרדו רק כמה ימים קודם. משפחת קדם רצתה להישאר עוד בדירה וזה הסתדר לנו כיוון שהמטבח ממילא נמצא מחוץ לדירה. כך הוחלט שמשפחת קדם תישאר בדירה ואנחנו נקבל את כל הקומה התחתונה, שבה יש שלושה חדרים, לעצמנו. אמא שלי קיבלה חדר לעצמה, חדר נוסף היה לי ולירון, והחדר השלישי לילדים.

היום הבא היה יום ההולדת ה 42 שלי. בבוקר קמתי להפקה של בלונים וברכות שהילדים הכינו יום לפני. כמובן שהייתה גם עוגה עם נר, אבל בגלל שפסח וכולנו שומרים, אי אפשר היה לאכול אותה. בסביבות אחת עשרה וחצי יצאנו שתי המשפחות לתצפית שנקראת  Little Adam's Peak. ההליכה  מהגסטהאוס לתצפית נמשכה כ 40 דקות ואחריהן עלייה של כ 10 דקות נוספות. העלייה הייתה קצת קשה עם מדרגות רבות, למרות הכל אמא שלי האלופה עלתה עד הסוף. כמובן שהעלייה השתלמה, הנוף היה מהמם וחיכה לנו גם דוכן קוקוסים ומיץ לימונים. מהתצפית אפשר לרדת באומגה בתשלום וכמובן שכל הילדים התלהבו, אך כשהלכנו לברר, הסתבר שרק מי ששוקל מעל 30 קילו יכול לעשות את האומגה, לכן רק טל עשה ואצל משפחת קדם שני הבנים הגדולים. הילדים הגדולים מאוד שמחו על האטרקציה ואנחנו ירדנו ברגלו ופגשנו אותם למטה. בשלב זה כולם כבר היו עייפים ורעבים, אז לקחנו ריקשה למסעדת rainbow שנמצאת במרכז העיירה אלה. במסעדה היו שלוש קומות ונוף מהמם להרים, הילדים קיבלו מהמלצרים המון משחקים שהעסיקו אותם עד שהאוכל הגיע. האוכל עצמו לא היה לטעמינו. מהמסעדה המשכנו ברגל הביתה ובערב כשכולם נרדמו, יצאנו ירון ואני לבלות ולחגוג לי יום הולדת באחד הפאבים במרכז העיר.

למחרת, יצאנו שתי המשפחות לגשר תשע הקשתות. ההליכה לשם הייתה קלה ולא ארוכה, כחצי שעה מהבית שלנו. במקום ישנן תשע קשתות, מעליהן עוברת רכבת ומסביב נוף מדהים של מטעי תה. בזמן שחיכינו לרכבת שתינו קוקוס והצטלמנו. אחרי הביקור המשכנו ברגל למסעדת Chill Bar ובדרך הביתה קינחנו בגלידה.

בבוקר למחרת קמנו מוקדם ובשמונה וחצי כבר יצאנו לתחנת הרכבת כדי לתפוס את הרכבת של תשע וחצי, המיועדת לתיירים, שבה נוסעים תחנה אחת ל Bandarawela וחוזרים לElla. כל הסיבוב לוקח כשעה וחצי. החוויה של הנסיעה ברכבת הייתה מאוד מיוחדת. באזור הישיבה היה ליד כל כיסא חלון גדול שדרכו רואים את הנוף היפה. איזור העמידה היה פתוח מלמעלה ואפשר לראות את הנוף בלי קורת גג. כל הילדים ישבו על הכיסאות וצפו בנוף תוך כדי נסיעה, עברנו הרבה שדות אורז ותוך כדי נסיעה ראינו אנשים שהלכו על אם הדרך ונופפנו להם לשלום. הילדים מאוד התלהבו מנסיעה וגם אנחנו. כשחזרנו לאלה הלכנו לאכול במסעדה שיש בה סנוקר ויצא שבילינו שם יותר משלוש שעות. הילדים שיחקו עם חברים ואנחנו המבוגרים דיברנו.

למחרת בבוקר יצאנו שלוש משפחות בכוונה להגיע למפל הסודי. הגענו לתחנת האוטובוסים וחיכינו לאוטובוס בלי שהיה לנו מושג מה לוח הזמנים, רק שהוא עובר בערך כל 20 דקות. האוטובוס שהגיע לבסוף היה קצת מיושן ובלי מזגן, בצד אחד שלו היו כסאות לזוג ובצד בשני לשלישיה. אחרי שהתיישבנו עבר כרטיסן ושילמנו לו על הנסיעה. כשירדנו מהאוטובוס חשבנו שההליכה למפל תיקח כמה דקות אבל הסתבר שזו הליכה של כחצי שעה. בהתחלה השביל היה נוח להליכה אבל אח״כ הייתה ירידה לא פשוטה למפל עצמו. המפל היה קטן וחמוד, הילדים נכנסו למים והשתוללו. היה שם גם דוכן קטן של משפחה שמוכרת פירות, ירקות, תה ורוטי ובגלל שהיינו קבוצה גדולה סיימנו להם כמעט את כל הסחורה. כעבור זמן, יצאנו חזרה באוטובוס לאכול ביחד צהריים. הגענו למסעדה בדיוק בזמן, רגע לפני שהתחיל מבול.

ביום האחרון שלנו באלה קמנו מוקדם ונסענו בריקשה למפעל תה. המפעל גדול יחסית ונמצא על הר שנשקף ממנו נוף הרים מאוד יפה. ביום שהגענו, המפעל עצמו היה סגור כי ממאי עד אוגוסט אין הרבה גשמים ושיח התה לא גדל מהר, לכן המפעל עובד פחות ימים בשבוע. מה שכן ראינו, זה את האזור שמגדלים בו את צמח התה. למדנו שאם משתמשים בכל העלים של הצמח מקבלים תה שחור, אם משתמשים בעלים העליונים מקבלים תה ירוק ואם משתמשים בעלה הכי עליון מקבלים תה לבן ללא קפאין. התנסנו בקטיפת התה והסתבר לנו שזו עבודה מאוד קשה. כל עובד במפעל צריך לאסוף 20 קילו של צמח כדי לקבל את השכר שלו ומי שמצליח לאסוף יותר מקבל בונוס.  בסוף הביקור עשינו טעימות תה ולמדנו שככל שהתה טחון קטן יותר, הוא מר יותר ויש בו יותר קפאין. נכון שלא זכינו לראות את ייצור התה אבל בכל זאת למדנו המון.

למחרת, ארזנו את חפצנו, נפרדנו ממשפחת קדם ולקחנו מונית לקולומבו.