סרי לנקה, עיר הבירה – קולומבו.

30.04.2024-09.05.2024

נשארו לנו 9 ימים עד הטיסה לארץ. התלבטנו די הרבה לאן לנסוע אחרי אלה. בהתחלה חשבנו לנסוע לארוגם ביי, או לרקטייה בגלל החופים, בסופו של דבר החלטנו לנסוע לעיר הבירה, קולומבו, כיוון שהיא נמצאת קרוב לשדה התעופה וכך נחסוך לעצמנו מעבר נוסף.

הנסיעה מאלה לקולומבו לקחה כחמש שעות בואן פרטי. לקראת סוף הנסיעה כולנו איבדנו סבלנות. היה לנו קשה לשבת ורצינו שהנסיעה תסתיים. כשהגענו, היה מפתיע לגלות עיר מפותחת, עם מדרכות, רמזורים ובניינים גבוהים - משהו שלא ראינו ארבעה חודשים. הדירה ששכרנו הייתה במתחם דירות שנקרא On320 Residencies והופתענו לגלות שהיא נמצאת בקומה 22 בבניין מאוד מרשים עם שומר בכניסה, בריכה בקומה השישית ומכולת בקומה החמישית. מיד כשהגענו, לקחו אותנו למשרדים הראשיים של הבניין ולקחו לנו טביעות אצבע כדי שנוכל להיכנס בקלות לבניין. הדירה עצמה הייתה מאוד נעימה, נקייה ומסודרת. היה בה מטבח מאובזר פיקס, כולל תנור ומיקרוגל. מרוצים עד מאוד שהגענו לצביליזציה, רצינו ללכת לאכול במסעדה, אבל כיוון שהיה גשם בחוץ ירדנו במקום זה לקומה החמישית, הצטיידנו במצרכים והכנו ארוחת ערב קטנה בדירה.

רוב הימים היינו עייפים מידי לטיולים ובילינו את רוב הזמן שלנו בלימודים ובבריכה הנמצאת בבניין. בכל זאת, בחלק מהימים יצאנו קצת לחוות חוויות בקרבת מקום.

באחד הימים הלכנו לקניון , הליכה של עשר דקות מהבית שלנו לראות את הסרט קונג פו פנדה 4. ווידאנו שהסרט באנגלית ונכנסנו לבית הקולנוע, שם הסתבר שאפשר להזמין אוכל ושתייה שמוגשים לאולם במהלך הסרט. הסרט היה בתלת מימד ולכן בכניסה לקולנוע קיבלנו משקפיים. חצי שעה אחרי שהסרט התחיל, הגיע האוכל. לאכול תוך כדי סרט בקולנוע הייתה חוויה מאתגרת כי אין שולחן וצריך היה להחזיק את האוכל וכמובן שלמישהו נשפך הקטשופ, או נופל צ׳יפס. הסרט עצמו היה מאוד נחמד והילדים מאוד התלהבו מהחוויה כולה.

ביום אחר שמענו מחברים שיש שוק גדול בקרבת מקום והחלטנו לנסוע לראות במה מדובר. התברר שזה שוק ענק עם המון דוכני אלקטרוניקה, צעצועים, בגדים ומזכרות. רוב הדוכנים נמצאים על המדרכה ולכן האנשים הולכים בצידי הכביש כשבכביש נוסעות גם מכוניות (לא הדבר הכי בטיחותי שיש). השוק מפוצץ באנשים, גם תיירים וגם מקומיים, ומאוד רועש - רק מלהסתכל על העומס התחלנו להתעייף. בנוסף היה מאוד חם ולילדים לא הייתה סבלנות להסתובב, בעיקר כי לא רצינו לקנות שום דבר ולהסתובב בין הדוכנים ללא מטרה, לא עניין אותם במיוחד. די מהר הילדים התחילו להתחנן  שנחזור אז עשינו סיבוב קטן וחזרנו הביתה, לדירה. (אין תמונות מהשוק)

באחד הימים, אחר הצהריים, נסענו בטוקטוק לראות את הטיילת. הטיילת הייתה מאוד נחמדה ולמרות שהייתה גם מאד מתויירת, היה כיף לטייל בה. היו בה דוכנים של פירות ים, דוכנים של צעצועים לילדים והמון דוכנים של בועות סבון. הסתובבנו קצת, קנינו למעיין בועות סבון והלכנו לאכול באחת המסעדות הקרובות. התיישבנו בחוץ ובזמן שחיכינו לאוכל שיחקנו במשחקי קופסא. די מהר לאחר שהאוכל הגיע, התחיל לרדת גשם. מהר עברנו למקום אחר, מתחת לסככה והמשכנו לאכול. היה לנו ערב נחמד מאד.

ביום אחר נסענו, אני והילדים, לאקווריום. באקווריום היו הרבה דגים ממינים שונים, גדולים, קטנים וזוהרים בחושך. חוץ מדגים היו שם גם חיות כמו: ציפורים, טווסים ועופות ובנוסף היה חלק בו שטנו בסירה בנהר והרגשנו שאנחנו שטים בנהר האמזונס ורואים דגים, ציפורים ומפלים. בסך הכול האקווריום היה נחמד אבל קטן ומאוד מיושן. הילדים היו כבר באקווריומים הרבה יותר מרשימים ולא התלהבו בכלל. בנוסף לכך, המתחם כולו היה בחוץ והיה חם מאד להסתובב.

כבר כמה חודשיים שיש לאופק מעין יבלת בכף הרגל. בהתחלה לא היינו בטוחים שזו יבלת, חשבנו שאולי זה קוץ שיצא לבד, אבל הזמן עבר וזה לא קרה. בגלל שידענו שאנחנו טסים לישראל בקרוב, ניסינו לקבוע לו תור לרופא עור בארץ, אך התור הפנוי הראשון היה רק בעוד זמן רב והפצע הציק לו יותר ויותר. בשלב כלשהו החלטנו שלא כדאי לחכות עד שנגיע לארץ וכדאי שננסה לקבל טיפול עכשיו, לכן נסענו, הוא ואני, מוקדם בבוקר לבית החולים בקולמבו. הרופאה שקיבלה אותנו ישר אמרה שזו יבלת והציעה פלסטר מיוחד שאפשר לשים עליה כך שהיא תעלם תוך עשרה ימים. בגלל שרציתי להיות משוכנעת שלא מדובר בקוץ, ביקשתי ממנה לעשות עוד בדיקות ולוודא שאין לו כלום בתוך כף רגל. הרופאה זרמה איתי ושלחה אותנו לאולטרסאונד ולרנטגן. להפתעתי, כמעט ולא היה תור ועשינו את כל הבדיקות מאוד מהר. חזרנו לרופאה עם הצילומים והיא אמרה שאכן אין לו כלום וזו רק יבלת ונתנה לנו מרשם לפלסטרים. היינו בבית חולים בסך הכול כשעתיים ומאוד התרשמתי. הכול היה נקי, מסודר, מכשירים חדשים ולא פרימיטיביים, הרבה אחיות שנותנות שירות, נראה שהכול מנוהל טוב מאד. בסיום הביקור, קנינו פלסטרים, אכלנו גלידה וחזרנו הביתה. מאוד שמחתי שהחלטתי לקחת אותו לרופא ולטפל מיידית בבעיה ולא משכתי את הזמן עד שנגיע לארץ.

באחד הערבים יצאנו לאכול פיצה האט במסעדה שנמצאת מול הדירה שלנו. בזמן האוכל התחיל לרדת גשם וכשסיימנו את הארוחה כבר היה בחוץ מבול. בגלל שהמסעדה הייתה קרובה לדירה, החלטנו לצאת מהמסעדה ולבדוק את מצב הגשם. הסתבר שמחוץ למסעדה עומד אדם שהתפקיד שלו הוא ללוות אנשים לרכב שלהם עם מטריה אדומה ענקית. כשאמרנו לו שאין לנו רכב ושאנחנו מתארחים בבניין ממול, הוא נתן מטריה אחת לילדים ועם המטריה השנייה הוא ליווה אותנו עד הכניסה לבניין. היינו בהלם מהשירות במסעדת פיצה פשוטה וגם שמחנו להגיע הביתה יבשים.

ביום האחרון שלנו בקולומבו אני והילדים החלטנו לנסוע לשוק (אחר ממה שהיינו בו) ולקנות קצת מזכרות. בגלל שכבר לא הייתה לי סבלנות לנהגי טוק-טוק כי הם כל הזמן מבקשים מחיר גבוה וצריך להתמקח איתם, החלטתי שניסע באוטובוס. מתחת לבניין שלנו הייתה תחנת אוטובוסים. בדקתי בגוגל מאפס איזה קו אנחנו צריכים לקחת ועלינו עליו. במהלך הנסיעה כרטיסן עבר בין הנוסעים ושילמנו לו. ירדנו בתחנה הקרובה לשוק ומיד ראינו דוכנים של אלקטרוניקה, חולצות ומזכרות. הסתובבנו קצת והרגשנו ממש לא נעים. כל המוכרים התנפלו עלינו וניסו למכור לנו דברים במחירים ממש גבוהים. לבסוף, מצאנו דוכן עם מחירים סבירים וקנינו אצלו מחזיקי מפתחות מגנטיים של פילים קטנים כדי שיהיה לנו לחלק קצת מתנות קטנות לחברים בארץ. אחרי שקנינו כל מה שרצינו חזרנו בחזרה באוטובוס לדירה, שם ארזנו את כל הציוד שלנו כשהיעד הבא הוא - ביקור בישראל.