קרלה מונאר

30.12.2024 – 03.01.2025

איזור מונאר שופע כפרים קטנים, כשמונאר הוא המרכזי ביניהם. לאיזור הגענו ברכב פרטי מקוצ'י בנסיעה מאתגרת, למרות שאנחנו רגילים לנסיעות, הפעם, זו הייתה חוויה קשה במיוחד. הדרך למונאר תלולה, הכבישים צרים ומפותלים, וכשרכבים מגיעים מהכיוון הנגדי, זה ממש מלחיץ. כל הנסיעה התפללנו שנצליח לסיים אותה בשלום. לי אישית הייתה בחילה קשה ואופק המסכן אפילו הקיא בדרך. למזלנו, הצלחנו לעצור בזמן והוא הספיק לצאת מהרכב ולהקיא בחוץ. אחרי שלוש וחצי שעות לא פשוטות, הגענו סוף סוף לגסטהאוס שהזמנו מראש – M3 Homes, בכפר Kunchithanny. בחדר שהזמנו חיכתה לכל אחד מאיתנו מיטה משלו, אך המקלחת הייתה מפתיעה – במקום מקלחת רגילה, הייתה מקלחת שמקובל לקרוא לה באקט (דלי) – והכוונה היא לדלי גדול מלא במים בטמפרטורה הרצויה ודלי קטן שמשמש כדי לשפוך על עצמך מים מהדלי הגדול. בהתחלה, זה הרגיש מאכזב, אבל האמת שדי מהר התרגלנו ואפילו גילינו שזה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע.

בבוקר הראשון התעוררנו מוקדם, בשש בבוקר. כבר בשש וחצי הגיע רכב שאסף אותנו לנקודת ההתחלה של טיול רגלי שתוכנן להתחיל בשבע. הטיול, שנמשך כשלוש וחצי שעות, התקיים בשדות תה בהובלת מדריך מקומי בשם שיבה, שהומלץ לנו על ידי חברים. המסלול היה יחסית קליל וכלל טיפוס לפסגת הר. תוך כדי הטיול, שיבה, המדריך, שיתף אותנו בידע מרתק על החי והצומח באזור. אחרי כשעה של הליכה עצרנו להפסקה במהלכה אכלנו ארוחת בוקר הודית ששיבה אירגן. במהלך הטיול נהנינו מנופים של שדות התה האינסופיים באזור. מזג האוויר היה מושלם נעים מאוד ונהדר להליכה. לאחר הטיול חזרנו לגסטהאוס למנוחה קצרה ואחריה נסענו כעשר דקות לכפר סמוך. בכפר צפינו בהופעה של לחימה אומנותית מקומית. אמנם ההופעה הייתה חובבנית למדי ונראה היה שמדובר במשתתפים מחוג לחימה מקומי שהציגו את הכישורים שלמדו בחוג, אך הילדים שלנו מאוד נהנו.

למחרת, בשעה עשר בבוקר, יצאנו לטיול יום מרתק בג'יפ. התחלנו את היום בארוחת בוקר אותנטית במסעדה הודית, ממנה המשכנו אל תצפיות מרהיבות על שדות התה וגם ביקרנו באזור בו גרים העובדים שעובדים בקטיפת התה בשדות. בדרך עצרנו בהר האידלי, שקיבל את שמו בזכות צורתו המזכירה את המאכל ההודי המסורתי "אידלי". לנו, לעומת זאת, הוא הזכיר דווקא את צבי הנינג'ה.

במהלך הטיול ביקרנו גם בשני מפלים מרשימים. באחד מהם נהנינו לצפות בהמוני הודים מתרחצים במים הקרירים, מחפשים מפלט מהחום. משם המשכנו למנהרת הנמר, מקום עם סיפור מיוחד על נמר שעד לפני כעשר שנים הסתובב באזור, אך בעקבות המחסור במזון, נעלם.בשלב מסוים בטיול חצינו גשר ארוך שתלוי מעל נהר ומספק חוויה ייחודית ונופים מדהימים. בסיום הטיול, הגענו לאזור פסטורלי ומתויר שאליו נוהגת משפחת פילים, שמסתובבת חופשיה בטבע, להגיע כדי לשתות מהנהר. בילינו במקום כשעה וחצי, נהנים מהנוף ומהאווירה השלווה ומחכים לפילים שיגיעו. כאשר השמש החלה לשקוע, החלטנו לשוב לג'יפ ולנסוע חזרה. למחרת, הנהג סיפר לנו שבאותו יום הפילים כלל לא הגיעו לאזור, כך ששמחנו שעזבנו בזמן ונמנענו מהפקקים ומהנסיעה בחושך.בסופו של דבר, חזרנו מהטיול עייפים אך מלאי סיפוק. היום שלנו היה מלא ברגעים יפים ונופים בלתי נשכחים והשאיר אותנו עם המון חוויות מרגשות וזיכרונות נהדרים.

ביום השלישי נסענו לשמורת הטבע Eravikulam National Park. כדי להכנס לשמורה רכשנו כרטיסים ואז הסתבר לנו שצריך להמתין לאוטובוס שמסיע את המבקרים לפסגת ההר נאלצנו לעמוד כ-40 דקות בתור. הופתענו ממספר האנשים שבאו לבקר בשמורה וכמו במקומות אחרים בהודו, התור לא היה מסודר במיוחד והרבה מהמבקרים ניסו לדחוף ולהידחק לאוטובוסים. כאשר הגענו לשמורה עצמה, התחלנו את הטיפוס לפסגת ההר בשבילי הליכה מטופחים ומסודרים. הנופים שראינו מהפסגה, במיוחד שדות התה האינסופיים, היו יפים, אך המסלול היה קצר וקליל מאוד, מה שקצת אכזב אותנו כי ציפינו לבלות שם זמן רב יותר. בפועל, ההמתנה לאוטובוסים, הן בדרך לשמורה והן ביציאה ממנה, לקחו זמן רב יותר מהטיול עצמו.

משמורת הטבע המשכנו למוזיאון התה, חוויה שהייתה לא רק מרתקת אלא גם מלמדת. הביקור התחיל בצפייה בסרט קצר שסיפר את סיפורם של שדות התה באזור. גילינו שהבריטים, שהגיעו לכאן בשנת 1880, הביאו זרעי תה מסין והחלו לשתול אותם ולפתח את האזור. הם הביאו עובדים, בנו תשתיות, והפכו את המקום למרכז של תעשיית תה. כיום, השדות מנוהלים על ידי כמה מחברות העשירות ביותר בהודו, ביניהן חברת TATA. במוזיאון למדנו גם על תנאי עבודתם של הפועלים – רבים מהם מקבלים מגורים ואוכל כחלק מתנאי ההעסקה, בתמורה לעבודה המאומצת של קטיפת עלי התה. במוזיאון צפינו בתהליך ייצור התה, החל מכתישת העלים, דרך הייבוש ועד סינון העלים לפי הגודל הרצוי. בסוף הסיור נכנסנו לחנות המוזיאון, שבה מוצעים למכירה מגוון סוגי תה איכותיים, ובחרנו לרכוש תה לבן, הנחשב לאחד מסוגי התה היוקרתיים ביותר, כדי לחוות את טעמו הייחודי - והוא אכן היה טעים להפליא. משם המשכנו לאטרקציה כיפית במיוחד, שתמיד מצליחה להלהיב את הילדים - אומגה. האומגה במקום הייתה באורך של כ-5 מטרים לכל כיוון, הלוך וחזור. אני ואופק בחרנו לוותר על החוויה, אבל מעיין, טל וירון התלהבו, ונהנו מאוד. הרגעים שלהם באוויר, עם הצחוק והחיוכים, הוסיפו אנרגיה מיוחדת ליום שלנו.

לאחר מכן המשכנו לביקור בחוות תבלינים קטנה ומקסימה. החוויה הייתה לא רק מהנה, אלא גם חינוכית. המדריך במקום הוביל אותנו בין ערוגות וצמחים שונים, הסביר על המגוון המרשים של התבלינים שגדלים בחווה, ושיתף סיפורים מרתקים על השימושים שלהם במטבח וברפואה המסורתית. במהלך הסיור, הוא הצביע על עץ יוצא דופן בשם "עץ התנין". העץ קיבל את שמו המיוחד בזכות העלים הקוצניים שלו, שמזכירים מעט את עורו המחוספס של התנין. המדריך סיפר לנו שהעץ משמש למטרות ריפוי, וזה היה מרתק לראות עץ כזה לראשונה. בחווה יש גם חנות תבלינים גדולה, שבה מוצעים למכירה תבלינים טריים וארומטיים מכל הסוגים.

לסיכום החוויה שלנו באיזור מונאר אומר שהאזור מאוד יפה, מלא בנופים מרהיבים ובטבע עוצר נשימה – שדות תה ירוקים, פסגות הרים ונקודות תצפית מרהיבות. עם זאת, הכפרים שמסביב לא מציעים הרבה למבקרים. מדובר בעיקר בכביש ראשי עם כמה חנויות קטנות ודוכנים של פירות וירקות. לאורך הכביש אין מדרכות מסודרות, מה שהופך את ההליכה באזור לפחות נעימה, הן ביום והן בלילה. מבחינת אוכל, האזור מוגבל למסעדות הודיות מקומיות (דאבות), כך שמי שאינו מורגל במאכלים חריפים, כמוני, עלול למצוא את החוויה מאתגרת למדי.

מחר ניפרד ממונאר ונחזור ליומיים לקוצ'י, משם נעלה על רכבת שתיקח אותנו חזרה לגואה ולהמשך המסע שלנו.